בערב אחד רגיל, כשהשמש שוקעת על גגות הבניינים האפורים של שכונה ד' בבאר שבע, שלוש נשים ישבו סביב שולחן פלסטיק קטן במרפסת של דירה שכורה בקומה שלישית. הן נראו כמו שלוש חברות ותיקות ששותות קפה אחר הצהריים, אבל לא הייתה ביניהן אפילו אחת שחייה היו רגילים.
מיכל, בת 29, הייתה הכי וותיקה. היא התחילה לעבוד בליווי כאחת מאותן נערות ליווי בבאר שבע בגיל 22, אחרי שעזבה את הלימודים באוניברסיטת בן-גוריון. "רק לכמה חודשים," היא אמרה לעצמה אז. שבע שנים אחרי, היא כבר לא ניסתה להפסיק. היא למדה איך להיות אלגנטית, איך לדבר עם גברים מבוגרים בלי להירתע, ואיך לשמור על הלב שלה מרוחק. היא הייתה זו שהבינה איך העסק עובד באמת — איך מתמקחים, מתי לסנן, ואיך לא לתת לאף אחד להרגיש שהוא קנה אותך לגמרי.
לצידה ישבה דנה, רק בת 24, שהצטרפה לפני שנה. היא הגיעה מהצפון, עם מבטא של קריית שמונה וכעס מתמיד בעיניים. היא לא דיברה הרבה, אבל כשפתחה את הפה — שמעו. אבא שלה נכנס לכלא כשהייתה בת 14, אמא שלה קרסה נפשית, ודנה יצאה לשרוד. היא ניסתה מלצרות, ניקיון, אפילו קיבלה קורס באיפור מקצועי — אבל כלום לא הספיק לשכר דירה. הליווי בא דרך מישהי שהכירה באינסטגרם. היא לא חיפשה "דרך קלה", היא פשוט הבינה שאין לה הרבה אחרות.
והשלישית הייתה נועה. רק בת 20. סטודנטית שנה א' להנדסת תעשייה וניהול, עם משקפיים עדינים וחיוך של ילדה טובה. אף אחד מהלקוחות לא היה מאמין שהיא באמת לומדת באוניברסיטה, אבל היא כן. ליווי בשביל נועה לא היה מסע של הישרדות כמו אצל דנה, וגם לא אשליה של שליטה כמו אצל מיכל. זה היה פשוט: היא הייתה במינוס. גדול. והייתה לה אמא חולה בבית. כשקיבלה הצעה בוואטסאפ מקולגה באוניברסיטה, היא שאלה שאלה אחת: "זה בטוח?" — ואז נכנסה לזה.
שלושתן היו שונות, אבל בערבים ישבו יחד. לפעמים שותקות. לפעמים צוחקות. לפעמים פשוט חולקות את השתיקה.
אותו לילה, מיכל קיבלה קריאה מיוחדת. לקוח חדש, מבקש מישהי "חכמה, מבוגרת יחסית, דוברת אנגלית". היא זיהתה את הסגנון — כנראה מישהו זר, אולי אקדמאי, אולי פשוט רוצה להרגיש פחות אשם. היא התלבשה בזהירות, בחרה שמלה כחולה כהה עם מחשוף לא מוגזם, איפור עדין, תיק קטן. היא תמיד נראתה כאילו היא בדרך להרצאה.
המפגש היה במלון "לאונרדו נגב". כשהגיעה, גבר בגיל 50 בערך פתח לה את הדלת. אמר שהוא פרופסור מאוניברסיטה בלונדון. היה מנומס, אולי קצת עצוב. הוא לא ניסה לגעת בה ישר. הם שתו כוס יין, דיברו על פילוסופיה. כששאל אותה מה היא עושה חוץ מזה, היא ענתה בלי למצמץ: "לומדת פסיכולוגיה של גברים שמשקרים לעצמם." הוא צחק. אבל לא לגמרי.
אחרי שעתיים, כשהוא נרדם, היא קמה, לקחה את התשלום, והשאירה לו פתק:
"אתה אדם בודד, אבל לא רע. אל תיתן לזה להרוג אותך."
בינתיים, דנה נסעה ללקוח קבוע בביג באר שבע. איש עסקים שמגיע פעם בחודש מהמרכז. הם לא שכבו כבר שלושה חודשים — הוא רק רצה לשתות איתה קפה, לספר לה על אשתו שלא מבינה אותו, על הבן שלו שצורח בלי סיבה. דנה, שבחיים האמיתיים שנאה להקשיב, פתאום מצאה את עצמה מרגיעה אותו, שואלת שאלות, אפילו מחייכת. הייתה בזה משהו מוזר — ההפך מהעבודה. כאילו במקום "למכור את הגוף", היא מכרה הקשבה.
אחרי שהוא שילם ויצא, היא נשארה לשבת ברכב עוד חצי שעה. הסתכלה על עצמה במראה. הרגישה לא זונה, אלא פסיכולוגית בשכר נמוך. היא הקלידה בקבוצה שלהן:
"למישהו יש חשק לארוחת לילה? אני רעבה לבורקסים ומציאות."
נועה ענתה:
"אם יש גם קולה זירו, באתי."
בשלוש לפנות בוקר הן ישבו במאפייה ליד התחנה המרכזית. לא נראו כמו מה שמצפים מנערות ליווי — לא לבוש נוצץ, לא עקבים, רק טרנינגים, שיער אסוף, עיניים אדומות מעייפות.
"אני חושבת לפרוש," אמרה נועה פתאום.
מיכל לא הגיבה. רק שתתה מהקפה.
"אני באמת לומדת, אני יכולה אולי לעבוד במשרד, או להתחיל להתמחות… זה מרגיש כאילו אני מתחילה לחיות שני חיים. ואני לא טובה בשקרים."
דנה גלגלה עיניים. "כולנו חיים שניים. השאלה מי שולט במי."
מיכל הניחה את הכוס ואמרה בשקט: "לא תוכלי להישאר בזה לנצח. זה יגבה ממך. אולי לא היום. אולי רק עוד חמש שנים. אבל זה יבוא. את תקומי בוקר אחד ולא תזהי את עצמך."
השתררה דממה. הרמזור התחלף שלוש פעמים מול עיניהן.
"אני רק רוצה שיהיה שקט," לחשה נועה לבסוף.
שבוע לאחר מכן, מיכל הפסיקה לענות להודעות. נעלמה. לא כתבה כלום. לא בקבוצה, לא בפרטי.
דנה חיפשה אותה. הלכה לדירה. מצאה שם רק מברשת שיניים ופתק על המקרר:
"אני חייבת למצוא את עצמי לפני שאני שונאת אותה."
נועה המשיכה ללמוד. לקחה עוד עבודה צדדית. הפסיקה עם הליווי חודשיים אחרי. אמרה לעצמה שזה זמני, כמו שהיא אמרה כשהתחילה. רק שהפעם, האמינה לזה יותר.
ודנה? היא נשארה. לא כי אהבה את זה, אלא כי לא ראתה חלופה. היא שכרה את הדירה לבדה, ובלילות המשיכה לשתות קפה עם גברים נשואים, לחלוק שתיקה עם זרים, ולכתוב פתקים לעצמה — שתזכור שהיא עדיין בן אדם.
בבאר שבע יש אלפי סיפורים כאלה. חלקם מסתיימים בבריחה. חלקם בכניעה. חלקם פשוט ממשיכים. אבל שלוש הנשים האלה, במרפסת ההיא, הוכיחו שהן הרבה יותר מהתווית.
הן היו חכמות, פגועות, עקשניות, עייפות — אבל חיות.
ולפעמים, זה כל מה שאפשר לבקש.
About the author